אוסף סיפורים לימים נוראים

אוסף סיפורים מיוחד לראש השנה ולימים נוראים, שליקט ושלח לנו משה אוסי

א. "כל נדרי" לזכר הבן
באחת מטיסותיי מניו יורק לבקר את קרוביי בארץ ישבתי ליד יהודי בשם ויינשטיין שאכל בשר לא כשר. לאחר שסיים את ארוחתו פניתי אליו ואמרתי: "תסלח לי, אדוני שאני מתערב בעניינים לא שלי, אבל לבטח אתה יודע שאפשר להזמין ארוחה כשרה...". פניו התאדמו וענה לי בכעס: "אני לא אוכל כשר ביודעין, אני עובר על כל המצוות הכתובות בתורה... אני הפסקתי לשמור מצוות מאז אותה מלחמה ארורה, אם כתוב בתורה שצריך לשמור את השבת, אני מחלל שבת בכוונה תחילה"!... ותוך כדי כך הראה לי את המספר שהיה חרות על ידו; "אני מצטער אדוני שהערתי לך", עניתי בגמגום. "זה בסדר, בחור צעיר, אתה לא יודע מה זה לעמוד למִפקד מספר פעמים ביום, כשלצדך בנך, ואתה מתפלל שלא יקחו אותו ממך. שמרתי על כתריאל מכל משמר, והוא היחיד ששרד לי מכל משפחתי, גם החבר'ה סייעו לי במשימה הקשה הזאת. עד שהגיע היום הארור"..., השתנק האיש ודמעות נקוו בעיניו. "מה קרה לבן שלך"? – "זה היה מִפקד לאחר שכמה אסירים ברחו מן המחנה, חיילים מלווים בכלבים הסתובבו בין השורות; אימצתי את ידו של כתריאל אלי בחוזקה, עד שהרגשתי שדמו קפא. צעקות ונביחות, מלקות וסטירות היו מנת חלקנו, ופתאום נעו האסירים לאחור מתוך אימת הצוררים: חלקם נפלו, כשהם נרמסים תחת רגלי האחרים, חלקם קיבלו מלקות, כשהכלבים מסייעים ב'מלאכה'. מתוך ההמולה, הצרחות וקולות הירי איבדתי את בני. רצתי הלוך ושוב, אך את בני לא מצאתי. אחד החברים סיפר מאוחר יותר שראה קצין אס. אס יורה בכתריאל בני"... דממה שררה בינינו במשך דקות, ואז סיים מר וינשטיין: "ובתום המלחמה הפכתי להיות אפיקורס". לא הגבתי. בנתב"ג נפרדתי ממנו לשלום.

לאחר כארבע שנים חזרתי לביקור נוסף בארץ הקודש. היו אלה 'הימים הנוראים', ולא צריך לספר לכם על אווירת היראה והקדושה שאופפת את השכונות החרדיות בערב יום הכיפורים. והנה אני מתהלך ברחוב, עטוף בטלית, בדרכי לתפילת 'כל נדרי'. ומה רואות עיניי? גבר זקן יושב על ספסל תחנת אוטובוס, כשהוא מעשן. ניגשתי אליו. "צום יוה"כ התחיל כבר, וזה לא ראוי שאתה מעשן ב"... קפאתי על מקומי – זיהיתי את האיש – זה היה מר וינשטיין. "שלום מר וינשטיין, חתימה טובה", אמרתי. הוא הביט בי, אך לא ענה, "הסיפור על כתריאל לא נתן לי מנוחה, ומאז הטיסה ההיא אני חושב עליך מדי פעם". "ואני... אני, סוחב אתי את היום הנורא ההוא יום יום שעה שעה, ואיך אתה חושב, אני מרגיש ביום הזה, אה, תגיד לי"! השיב, כשהוא זורק את הסיגריה וממרר בבכי. ישבתי לידו שעה קלה ואח"כ אמרתי: "מר וינשטיין, אתה יודע שעוד מעט נתחיל בתפילת 'כל נדרי', ובית הכנסת יהיה מלא באנשים שבאים במיוחד לתפילת 'יזכור', כשכל אחד מזכיר את בני משפחתו שנפטרו או שנרצחו. אולי זו ההזדמנות להיזכר בנשמתו הטהורה של כתריאל למשפחת וינשטיין, בוא אתי ונתפלל ביחד לעילוי נשמתו של כתריאל, היום הקדוש הזה הוא הראוי ביותר להקים לו 'יד ושם' ". מר וינשטיין מחה את דמעותיו וקם; וכשהוא מאמץ את ידי בחוזקה, הלכנו שלובים לעבר בית הכנסת.
החזן הזכיר רשימת שמות שנתנו לו המתפללים, כשהגיע תורו של מר ויינשטיין ביקש להזכיר את בנו כתריאל בן אברהם שנהרג על קדוש השם, החזן חזר על המילים: הקדוש כ-ת-ר-י-א-ל בן א-ב-ר-ה--- ואז צעק בקול: אבא!! והתנפל אביו בחיבוקים ונשיקות תוך כדי הזכרת הנשמות. האב פגש את בנו שחשבו למת אחרי שנות פרדה רבות!!
מתברר שהבן לא נורה למוות ע"י הנאצי.

ב. "על חטא" על כתפי האחר
יום כיפור בעיירה. בין המתפללים עמד נכדו של הרבי, ילד קטן שמאוחר יותר התפרסם כאדמו"ר.
הגיעה העת לומר את הוידוי, "על חטא", ואחד מהחסידים הישישים שהתעייף הניח את מחזורו על כתפי הילד הצעיר.
הילד, שהתפרסם בחריפותו כבר בגיל צעיר, הביט לאחוריו והפטיר:
"את החטא חטאת לבד, אך את ה'על חטא' אתה אומר עליי?"...

ג. יום כיפור בעיירה נידחת באפריקה
אתם יודעים היכן ממוקמת קנו? בידקו במפה של ניגריה במערב אפריקה. היה זה בסתיו 1963. אך מי באקלים הלוהט, על גבול מדבר סהרה, יודע להבדיל בין הסתיו והאביב? רק העופות הדורסניים העטים ממעל, ויורדים אל חצרות הבתים כדי לחפש איזו חתיכת בשר זנוחה. העננים כיסו על השמש, והחול ממדבר סהרה מקשה על הראות. היה זה בשעות הצהריים המוקדמות בעיירה המוסלמית הקטנה הזו ואז לפתע נזכרתי. אלוקים אדירים! הערב יום-כיפור! מה, למען השם, אני עושה בעיירה הנידחת הזו? מדוע לא דחיתי את הנסיעה בעוד שבוע, כדי שאוכל למכור את הצמיגים האלה? פשוט פרח מזכרוני. וכך אני יושב, בפונדק העתיק מימי הבריטים, בוהה בכנפי המאוורר המסתובבים וחושב על מחילה וסליחה...
קמתי, ניגשתי אל משרדו של מנהל הפונדק האנגלי. "מר ווקר, תוכל אולי לומר לי האם ישנם יהודים המתגוררים בקנו?
"יהודים"? "כן, אדוני. יהודים".
"ובכן... תן לי לחשוב. מר רוקח הוא יהודי, אך הוא לא חפץ שידעו על כך. אבל מר סידקי הוא יהודי. משום מה, החנות שלו סגורה היום". "היכן מתגורר סידקי"?
"מעל החנות שלו". "תוכל לומר לי היכן ממוקמת החנות"?
"כמובן, אדוני. לך ברחוב המרכזי ותמצא את הבית בפינה השנייה, לימינך. זהו הבית היחיד ברחוב אשר לו שתי קומות. לא תוכל לפספס אותו".
התחלתי לצעוד, הרחוב היה מלא חול. בקושי יכולתי לראות את פני האנשים ברחוב, אך סוף כל סוף הגעתי אל הבית. החנות הייתה סגורה ומסוגרת, הכול היה חשוך ושקט. התחלתי לנקוש על החלון באגרופי ולפתע נפתח החלון בקומה הראשונה.
"מי שם"? שאל האדם מלמעלה.
"שלום עליכם" אמרתי. "עליכם השלום, ברוך הבא. אנא עלה במדרגות בצדו האחורי של הבניין. כולם מחכים לך".
מחכים לי? לא הבנתי. מעולם לא פגשתי את האיש הזה. בכלל לא ידעתי שיש יהודים בקנו. מדוע הוא אמר זאת? אט-אט טיפסתי במעלה המדרגות, וכשפתחתי את הדלת מצאתי 9 יהודים, טליתות על כתפיהם, שקידמו אותי בברכת "ברוך הבא".
כעת הבנתי מדוע הם חיכו לי. אני הייתי היהודי העשירי. העשירי למניין.

ד. תקן עצמך קודם
מספרים שאדם בא אל הרב קוק ואמר לו "אני רוצה לתקן את עם ישראל, איך עושים זאת?". הרב לא ענה לו; לקח כוס מים, מילא אותה עד סופה, וגם לאחר מכן המשיך למזוג לתוכה עד שהיא עלתה על גדותיה, והמים הציפו את השולחן. האדם אמר "הבנתי", והלך. מה הוא הבין? שאם אדם רוצה לתקן אחרים, עליו להתמלא קודם כל בעצמו, וכשיהיה מלא - ממילא השפעתו החיובית תתפזר לצדדים באופן טבעי.

ה. שיכור בליל יום כיפור
מי שהגיע לבית הכנסת הכפרי בערב יום כיפור בשעה מוקדמת, לא יכול היה שלא להבחין באיש הישן בפינה. בגדיו המלוכלכים וריח האלכוהול החזק הנודף ממנו הסבירו היטב מדוע הוא ישן שינה עמוקה כל-כך. יהודי שתוי בערב החג? כמה מן הנאספים הציעו לסלק אותו מבית הכנסת.
תוך זמן קצר בית-הכנסת היה גדוש במתפללים שהסתירו את השיכור. כשהשמש שקעה השתררה דממה על הקהל. הרבי נכנס וניגש למקומו הקבוע ליד הקיר המזרחי. לאות שקיבל מן הרבי, נפתח ארון הקודש והגבאי החל להוציא את ספרי התורה כהכנה ל"כל נדרי".
בדיוק ברגע זה בחר השיכור להתעורר משנתו העמוקה. הוא טיפס במדרגות המוליכות אל בימת הקריאה, חבט על השולחן והכריז "אתה הראית לדעת"! ככל הנראה, בית הכנסת הגדוש וספרי התורה שנישאו אל מחוץ לארון הזכירו לו לשיכור את תחילת ההקפות בשמחת תורה! השיכור התבלבל בין הרגע הרציני ביותר ובין האירוע השמח ביותר.
הקהל חש שנחצה כאן גבול אדום וביקש לסלק את האיש מן החדר, אולם אז פנה הרבי לאחוז ואמר: "הניחו לו, מבחינתו כבר הגיע הזמן לערוך את .. ההקפות. הוא כבר הגיע לדרגה זו".

עם איחוליי לחידוש והתחדשות (בזכות ראש חודש תשרי), לשינוי והשתנות לטובה (בזכות ראש השנה) ושיפור והשתפרות (בדיל קול השופר) תזכו לשנים רבות נעימות וטובות! 09-8335016 [email protected]m